ישבה מולי אישה, נשואה שתיים עשרה שנה, שלושה ילדים, עבודה תובענית, בית מסודר. אמרה לי: “אפרת, אני עייפה. אנחנו כבר שנה וחצי באותו ויכוח. אני רוצה שהוא יהיה יותר בבית, הוא רוצה שאני ארפה. ניסינו הכל. פסיכולוג, קורסים, ספרים. כלום לא עוזר.”
עצרתי אותה. אמרתי לה: “אולי הבעיה היא לא הוויכוח. אולי הבעיה היא שאתם מנסים להיפטר ממנו.”
היא הסתכלה עלי כאילו דיברתי ארמית.
מה שלימדו אותנו על זוגיות - ולמה זה לא עובד
כל התרבות שלנו מלמדת אותנו שזוגיות טובה היא זוגיות הרמונית. בלי ויכוחים. בלי מתח. שני אנשים שרוצים את אותו הדבר, באותה עוצמה, באותו זמן.
ואם יש פער? זה סימן שמשהו לא בסדר. שצריך לתקן. שצריך לדבר, לעבד, להתקרב, להתפשר, להשתוות.
אני רוצה להגיד לך משהו שאני מאמינה בו בכל ליבי, אחרי שנים של עבודה עם נשים וזוגות: זו התפיסה שעושה את רוב הנזק.
לא הפערים שוחקים. הניסיון להיפטר מהם - הוא זה ששוחק.
נסי לחתוך בצל עם סכין חד פעמית
את מכירה את ההרגשה הזאת? את עומדת במטבח, צריכה לחתוך בצל לסלט, ובטעות לקחת סכין חד פעמית. את לוחצת, את משייפת, הבצל מתמעך ולא נחתך. איזו הרגשה. מייאשת. מתסכלת. ויותר מהכל - מרגיש שאת עושה משהו לא נכון בעצמך.
למה? כי המשימה לא אפשרית. הכלי לא מתאים. זה לא את - זו הסכין.
זוגות רבים עושים את זה אחד עם השני, במשך שנים. היא רוצה יותר מגע, הוא פחות. היא רוצה שישקיע בבית, הוא רוצה שתרפה. היא מסודרת, הוא זורם. ובמקום להגיד “וואו, כמה אנחנו שונים, איזה מעניין, איזה אתגר יפה” - הם אומרים: “זה לא עובד. נסה עוד. נסי עוד. בואי נשתנה. בואי נדבר על זה עוד פעם.”
וכל ניסיון כזה - מחליש עוד קצת את שניהם. כי המשימה לא אפשרית. הסכין חד פעמית.
מה המובחנות אומרת
במקום שבו באה גישת המובחנות אני מכוונת נשים להפוך את השולחן.
אני אומרת דבר שמפתיע הרבה לקוחות שלי: אנחנו במובחנות ממש לא פוחדים מפערים. לפעמים אני ממש מחפשת פערים. רוצה שהם יהיו גדולים.
למה? כי המטרה של זוגיות מובחנת היא לא שכל צד יצטמצם כדי להתאים לשני. המטרה היא ההפך הגמור - שכל צד יהיה הוא. מחובר לעצמו, לערכים שלו, לרצונות שלו.
ואם כל אחד מחובר לעצמו - הפערים דווקא מתחדדים. זה לא באג. זה הפיצ’ר.
שלוש טעויות שאני שומעת שוב ושוב
טעות ראשונה: “אצלנו יש פערים, אצל אחרים אין.” שקר. אצל כולם יש פערים. זו לא מחלה של הזוגיות שלך. זה תנאי בסיס של זוגיות. שני אנשים שונים = פערים. סוף סיפור.
טעות שנייה: “מי שרוצה פחות - הוא הבעייתי.” לא. מי שרוצה יותר מגע הוא לא “הנורמלי”, ומי שרוצה פחות הוא לא “עם בעיה”. יש שני אנשים עם שתי רמות תשוקה שונות. נקודה. שני הצדדים יכולים לבוא אחד לקראת השני באותה מידה.
טעות שלישית: “אולי הממוצע יעזור.” “כמה פעמים בשבוע ממוצע יש יחסי מין בזוגיות בריאה?” שואלות אותי. הממוצע לא קיים. יש מה שאת רוצה, ויש מה שהוא רוצה, ויש את הפער שצריך לדעת לחיות איתו. ממוצע של זוג אחר לא ישנה את המציאות של הזוג שלך.
מתח שלילי ומתח חיובי
אני מבחינה בין שני סוגים של מתח בזוגיות.
מתח שלילי - זה המתח של ריב. של עלבונות. של דלתות שנטרקות. של שבוע ברוגז. זה המתח שבא מהניסיון לכפות על השני להיות כמוני.
מתח חיובי - זה המתח שנוצר כשאני נשארת אני, הוא נשאר הוא, ואנחנו מחפשים יחד איך לחיות עם זה. זה המתח שגורם לשנינו לצאת מאזור הנוחות. לחזר. לשכנע. להיות יצירתיים. לפתוח את הראש. להתנסות במשהו של השני.
מתח שלילי שוחק. מתח חיובי - מפתח אתכם. גורם לכל אחד לגדול.
ההבדל ביניהם? לא גודל הפער. הגישה.
שלוש שאלות שכדאי לך לשאול את עצמך עכשיו
לפני שאת סוגרת את המאמר, קחי דקה.
- מה הפער הגדול ביניכם שאת הכי מנסה להיפטר ממנו? (מיניות? כסף? זמן משפחה? סדר? טיולים? ילדים?)
- מה היה קורה אם היית מפסיקה לנסות לגשר - ומתחילה לחיות איתו?
- איפה הפער הזה דווקא מוציא ממך משהו טוב? (גמישות? יצירתיות? הומור? שיחות עמוקות?)
אם אין לך תשובה ברורה, זה בסדר. רוב הנשים שאני פוגשת לא מכירות את הזווית הזו.
זו בדיוק הסיבה שאני רוצה להזמין אותך.
בואי נדבר על זה פנים אל פנים
יש לי מפגש חינמי בשם “ערב חשיפה” - מעגל של נשים שמגלות את דרך המובחנות יחד. שיחה אמיתית, עם נשים אמיתיות, על איך חיים עם פערים - וצומחים מהם.
אני מזמינה אותך לבוא.
👈 לחצי כאן להצטרפות לערב החשיפה החינמי →
ואם את עוד לא מוכנה ליציאה מהבית - יש לי גם אתגר חינמי של שבוע שעוזר לך להתחיל לזהות את דפוסי הפער אצלך, וללמוד בעדינות את הצעד הראשון.
תזכרי את זה: את לא צריכה לתקן את עצמך. את לא צריכה לתקן אותו. צריך רק להתחיל לראות את הפער אחרת.
זה מה שמשנה הכל.